להשתין על רגל אחת

אז נתחיל בתוצאה: 10 גימלים

שיא של הרבה אנשים, אני לא זוכר שכמפקד ראיתי חיילים שהוציאו כזאת כמות של גימלים.

בואו נחזור קצת אחורה, יום שישי, לפני שבועיים. גיא מחליט באופן לא שקול וכנראה מתוך שעמום גמור להסכים לפניית חברו וללכת לשחק כדורסל.

אותם משחקי הכדורסל של שישי מתקיימים מדי שבוע, ומזמינים את גיא די הרבה אליהם, רק שכאמור - שעמום ואולי איזה רעיון חדשני ש - "צריך להתחיל לעשות כושר" הביאו את בטטת הכורסא הארצ-ישראלית לבוא לשחק.

גיא שיחק בשאון רב, גובהו הרב עזר לו במסירות יפות ובחסימות, למרות שהתעייף לאחר דקות מספר. במהלך המשחק, לאחר קפיצה לגובה וניסיון חטיפה שלא צלח נחת גיא, שלא במודע, על רגלו בשיפוע לצד. מיד נשמע קול שבירה עצבני, לפחות בתוך אוזניו של גיא שלא היה משוכנע שחבריו למשחק שמעו את הקליק. גיא ידע בוודאות שזה הקרסול. הצלילים, זוית הרגל, הכאב, כולם סימנו לו דבר אחד -- נקע.

משראו את גיא חבריו לקבוצה, משו אליו מיד לעזרה.

גיא החליט ללכת קצת - במעגלים קלים, להקל את הכאב, במהלך אותם סיבובים, גיא החליט, ללא כל היגיון בריא, לבדוק מה גבול סיבוב הקרסול בו אותו איבר פגוע יוכל לעמוד - מיד נשמע עוד קליק וכאב עז עוד יותר פרץ לתוך גופו של גיא.

גיא ויתר והחליט לשבת בצד בעוד חבריו המשיכו לשחק.

משהסתיים המשחק וחבריו התפזרו לבתיהם - החליט אחד החברים לעזור לגיא ולהסיע אותו לביתו.

משהגיע גיא לדירתו הממוקמת בקומה הרביעית בבלוק מגורים חדש יחסית הבנוי מבתים בעלי 2 דירות - קומה ראשונה ושני ושלישית ורביעית,

ראו הוריו את רגלו שבשלב זה הגיע לגודל של כדור כדוריד ממוצע וקבעו מיד - נקע.

ההורים המליצו לנסוע למיון בבית החולים הקרוב אך גיא סירב ואמר שעדיף לנסוע לביקור רופא ושם ינחו אותו בצעדיו הבאים, אלא שהשעה מאוחרת, השבת כבר בפתח וביקור רופא כבר מזמן אינם עובדים.

חיכה גיא יום שלם - כשלא יכל לדרוך על רגלו עד לביקור רופא.

שם שלחו אותו למיון

שם שלחו אותו ל10 ימי מנוחה בבית.

אז מה היה באותם 7 ימים?

בעיקר כלום

1 אמבטיה עם מים חמים (להמלצת הרופאה), בה התברר לי שאני לא נכנס לאמבטיה, גם אם אתקפל לחצי

1 על האש עם חבר מאוד טוב, שבמקרה גם הזמין מלא חברים וחברות מהבין-תחומי כך שבאמת סוף סוף היה על האש בו היה מאוד מעניין לדבר עם אנשים ואפילו היה טעים.

1 ספר שקראתי - שנתן סוג של מוזה עצבנית לקטע הפתיחה הנ"ל

והרבה הרבה מוזיקה וטלוויזיה וסרטים ושעמום!!!

זהו

מוזר להיות כל כך הרבה זמן בבית. פתאום כל אותן אטרקציות כמו ים, מסעדה, נראים כל כך כיפים ורחוקים וקשים להשגה.

אה כן, ולגבי הכותרת, אחד הדברים היותר כיפיים שיש לעשות ואני ממליץ זאת לכל בחור (ובחורה עם P-Mate) זה להשתין על רגל אחת.

הכיוון של דברים למטרה, האיזון הדק, השלפוחית המתרוקנת, הופכות את זה למשהו שאסור לפספס.

מוזר, הייתי בטוח שאני אכתוב משהו יותר מעניין מזה....

עד מתי?

אני נכנס לתקופה האחרונה שלי בצבא.
לאט לאט, בשקט בשקט, הימים עוברים, השעות חולפות והמחשבות על ההמשך מתחילות, כמו גם הסיכומים - התקופה הטובה ביותר, הקשה ביותר.

היום במקרה הייתי בשיגור טיל פטריוט בארץ. זה ארוע יחסית נדיר, כל טיל כזה עולה סביב המיליון דולר ושומרים עליהם כמו על יהלומים, ולעומת כל זה, טיל כזה יצא היום לאוויר לעבר מטרה מעל הים.
זאת הייתה הזדמנות בשבילי לחזור קצת במבוכי הזמן לתוך התקופה שהייתי קשור למערכת הזאת, למושגים המוזרים והתקלות שקורות, ובעיקר, לראות חיילים שלי וחברים שלי.
אני חושב שאין דרך אחרת לתאר את התחושה שהייתה לי היום בשעות הקצרות שראיתי את כולם מאשר שמחה, הישג.
דמיינו לעצמכם בנייה של איזה מגדל ענק של לגו. כמובן, שאי אפשר להסתכל על כל קוביה ולחשוב לאן היא הולכת, אבל התוצאה שאליה מגיעים, המגדל הזה, שמוכרב מעשרות קוביות קטנות שאתם, במו יידכם שמתם במקומם, בחרתם קוביה כזאת ולא אחרת שתהיה במקום הזה. ההישג שלכם. התוצאה שלכם. הגאווה שלכם.
ראיתי את החיילים שלי היום, ואני יכול להסתכל ולהגיד בלי להניד עפעף שהתקופה המספקת ביותר שלי הייתה התקופה שלי כמפקד של טירוני הנ"מ.
ההתמודדות עם הקשיים, הדאגה, שעות השינה הקצרות (והלא מטכ"ליות), אפילו הפינויים המוזרים לבי"ח סורוקה. כולם מרכיבים את אותם החיילים.
אני חושב שבאתי בגישה קצת שונה משאר הסגל, ראייה טיפה בוגרת יותר של החיילים. אני נזכר בשיחות שלי אל חיילים בנושאי ערכים, משמעת, כיף, חברה, קבלה שלהם ועוד ועוד.
אני מרגיש, שאני, ואני מצטער שאני לא מצטנע על זה, ראיתי את אותם צוציקים, ילידי (פאקינג!) 1990, בימיהם הראשונים בצבא, קודם כל כאנשים, ובתור אנשים, יש לי, אף על פי התפקיד שלי, האחריות שלי, הסמכות שלי עליהם, יש לי מה ללמוד מהם. ואפילו מעבר, אני יכול להעביר חצי שעה, שעה, בשיחה מהנה, פתוחה ותורמת, לרגע שמים את כל המרחק הפיקודי והדיסטנס, כל משחקי הזמנים והכבוד בצד ומדברים. שני אנשים - שווים לכל דבר. מקשיבים.
וזה לדעתי - חסר כל כך היום בצבא שלנו. להשאיר את משחקי הכוח בצד. לדבר כמו זוג אנשים שרוצים לשמוע. מקשיבים.
חיילים שלי עוד מעט יוצאים לקורס מפקדים, חלקם כבר שם, מכוונים גבוה, קצונה וזה. ואני מרגיש שעל אף הסלידה שלי מעולם הצבא והקצונה, אני עשיתי חלק מהפאזל הזה שנקרא קצין.

אני חושב הרבה על חברים, אני יכול לומר די בוודאות שבתקופה האחרונה, האווירה אצלי בבסיס, בסביבה שלה - היא לא חברית, אני לא יכול להגיד שמהשנה האחרונה רכשתי חברים, שילכו איתי מעבר לשירות הצבאי. כמובן - יהיה נחמד לפגוש ולהתעדכן, לשמוע איך הרצון לטוס לדרום אמריקה התממש או מה קרה אחרי הקבע הראשון, אבל זה לא זה.
אני מסתכל על החבורה שנשארנו - הפגלה בסוללה מהטירונות - ואני מנסה להבין מאיפה הקשר הכל כך קרוב וחם הזה נוצר? מאיפה הרצון הזה להפגש, לשמוע, לעזור מגיע?
המסקנה היחידה שאני יכול לכוון אליה היא הקושי - העובדה שבתור חיילים צעירים בסוללה נטחנו כל כך, עבדנו כל כך קשה בלעשות את העבודה טוב, כמעט עם 0 הערכה, קרענו את התחת בשמירות, ובעיקר היינו יחד, ברע, בעיקר ברע.
אחד החברים בבסיס שלי, שמלווה אותי בתפקידי ההדרכה, אמר פעם משפט שנחקק אצלי בראש ממש חזק - כדי לגבש חיילים צריך לזיין אותם כשהם יחד, ולתת לכל אחד ואחד, באופן פרטי את העולם. אני לא יודע אם הוא צודק, מעולם לא הייתי טוב מידי בלזיין חיילים ולהריץ אותם לאפיסת כוחות. אבל במחשבה לאחור, אני מאמין שהוא צדק, לפחות בחלק מהמשפט, זיינו אותנו, אכלנו חרא וכל אחד מאיתנו, מה-6 שהגיעו לסוללה, קיבלו מהשאר את היחד הזה. העזרה.

בגדול - אני יכול להתחיל לשאול עד מתי?.
ומה זה בעצם? למה לעזעזל אנחנו כל כך לחוצים לצעוק את זה ולשאול את זה? אז דבר ראשון ובצדק - זה עניין הפז"מ. צריך להגיע לותק מסויים שממנו והלאה, כהגדרה העוברת מדור חיילים אחד לשני, מספיק עייפים, מספיק מותשים, נמאס שצריך לצעוק עד מתי?.
אבל לדעתי, כל האמרה, הפתגם הזה נהיה ללעג, למרות שיש את הזכות לצעוק את זה ולהתלונן, אני לא מרבה להגיד את זה. אולי כי אני מייחס לזה את המשמעות העמוקה שעומדת מאחורי זה - אני אצעק עד מתי. אני אצעק את זה כשאני ארגיש שאני לא יכול עוד. שקחו אותי עכשיו, אני לא ממשיך עם זה. וחבל שאנשים לא רואים את זה ככה.


אני כבר מתחיל לתכנן את ההמשך, החל מהחפש"ש הארוך שצפוי להיות לי (יוצא איזה חודש וחצי... ), שחרור והלאה...
למרות שמרגע לרגע אני אומר לעצמי - כמה מפחיד העולם, כמה אתה סגור בתוך כדור פלסטיק אטום בתוך הצבא הזה. הכל מוכר, כל השיטות והשטיקים, כל הנהלים והמטרות.
תמיד יש לך מפקד, תמיד יש לך תפקיד. תמיד יש לך מטרה.
גם בתור הבורג הקטן בכל המערכת. יש לך איזשהו מטרה. צורך לבצע.
והופ, השתחררנו ומה עכשיו? המטרה שלך היא באמת שלך, רק תבחר, ללמוד אדריכלות או לגדל ילדים בגנון, למלא דלק או לטוס ולכבוש את הרי האנדים, לעבוד, ללמוד, להשתכר, להתבטל.
אני מסתכל על כל העולם הזה, ואני מוכה תדהמה, אני לא יודע.
לא יודע!
לא יודע מה לבחור, לא יודע מה לעשות, והבעיה העיקרית שאני יודע עליה היא שלכל מעשה, יש מחיר. אין כבר את המגננה של ההורים או המפקדים. החטא ועונשו, במלוא מובן המילה.




עד מתי!

It's My Life

אני לא יודע מה גורם לזה, גרם לזה..משהו הוציא לי את הרוח מהמפרשים.זה לא שבימים רגילים אני שיא האושר והשמחה, פשוט כבר אין זין לכלום, אין מצברוח.חבר שלי, שבדרך אגב אני אגיד שאני מאוד מעריך, אחד מהחבר’ה של הסוללה, ובאמת כל הכבוד לנו שאנחנו מחזיקים למרות כל המרחק והעיסוקים והבסיסים השונים והאזרחות של האנשים, לשמור על קשר כזה חזק ביננו, לא רק אני והוא, אלא כל החבורה הזאת, 6 אנשים שבאמת עשו לי את השירות, ויש לנו רק 8 חודשים משותפים יחד והם נראים כמו זמן שעבר לפני עידנים.אז הוא אומר לי שכשנפגשנו לפני כשבוע, בעל האש בחנוכת בית לאחד החברים, נראיתי שבוז ועייף וכועס ועצבני ופגוע, אלה דברים שלא מצפים לשמוע מחברים, בעיקר כאלה על איזה שלונג בין הרגליים. היית מצפה מהם לשמוע ‘מה קורה אחי?’ ‘כמה כמה נגמר?’ וכאלה…אבל הוא צודק, כמה קלישאתי שזה רק יהיה, מת בי משהו, משהו בי חולה מאוד מבפנים.

כבר איזה חודש וחצי לא כתבתי פה, לא כי אין מה, אלא כי אני לא יודע איך להגיד את זה, ואני עדיין לא יודע. עם הזמן שעובר הפצע לא מחלים, הכאב לא פוסק וכל נסיון להפוך אותו לשגרה כושל… לא, אני טועה… יש כאלה שמצליחים, רק שהשינויים הבאים בו הופכים כואבים יותר ויותר.

אני עדיין לא הצלחתי להחליט האם מה שאני עושה בצבא הוא משהו חשוב,ברוח שטות, חברים הכינו לי מין כזה תעודת הערכה על היותי ‘הכלבלב של המגמה’, לירוקים שבינינו, מגמה, מבחינתינו, זה סוג של גדוד… בראשו עומד סא”ל וכו’.מה שאני עושה, מצד אחד מאוד חשוב - עובר על תיקי היסוד עלפיהם עוברות הטירונויות, נותן את דעתי, משנה, מתקף, חוקר, בונה.ומצד שני, אני נמצא בדיונים רק למטרות תחקור ותיעוד, כך שבסופו של יום דיונים ארוך - משהו כמו מ8 בבוקר עד 10 בלילה של דיונים נונסטופ אני יוצא עם מחברת מלאה בסיכומי דיונים שאני עוד צריך להקליד בהקדם.בנוסף, אני כנראה הכי טוב במחשבים באזור ואני עוזר לכולם ובהכל… מצגות, אתרים, חומרה, תוכנה, הכל.

ידידה טובה שלי אמרה לי ‘אתה חייב להפסיק להגיד כן לכולם, להפסיק להיות הנייס גאי’, ואני כל כך רוצה, וכל כך מנסה, ואולי אפילו מצליח ברגעים בודדים.אבל משהו בי דפוק, משהו בי לא עובד טוב, אני צודק ולא חכם, חי לפי עקרונות מטומטמים של עולם שעבר וחלף בו אנשים טובים מצליחים ורעים נענשים.ולמרות שאני כותב את זה בידיעה מוחלטת, אני לא מצליח להחדיר את זה לתוכי, כי זה סוג של שובר את הבסיס של כל עולם העקרונות שלי.

קשה לי
אני לא אשקר
קשה לי מאוד

יום יבוא, ילד

אז מה קורה איתי?
תאמינו לי, אם ידעתי, הייתי מספר לכם.

בצבא... נגמר מחזור, זה מוזר, לראות את כל החיילים שלך, פתאום בוגרים, משכילים, מבינים עולם, מוכנים לחיי הצבא, עולים לסוללות. אני עוד זוכר איך הם היו פעם עוד אזרחים על מדים, התחצפו, לא ידעו איך לעבוד, זמנים היה בשבילם שפה זרה. וכבר נגמר מחזור והבא עוד מעט מתחיל. ממש לא מאמין לזה...
קיבלנו שני מפקדים חדשים, כמעט כל מחזור אנשים מתחלפים אבל במחזור הזה זה פשוט כולם, רק אני ועוד מפק"צ נשארנו באותו התפקיד, כל השאר , ממני ועד התא"ל שבדרגות הבכירות מעלי, מתחלפים בתחילת המחזור.
כשאני הגעתי לאותו התפקיד לפני 4 חודשים, הרגשתי הכי אווטסיידר שבעולם, לא מכיר אף אחד, לא מתחבר. ועכשיו, 4 חודשים אחרי, אני מרגיש הכי בבית שרק אפשר. מכיר את כולם. בסדר עם הרוב. חברים טובים שלי הם מפה. בנים, בנות. רב"טים, סא"לים... כולם. אז החדשים הגיעו, לפחות המפקדים החדשים, והסתדרו די טוב, אולי הם חברותיים יותר.
בגדול, אני אמור להיות ה'חונך' שלהם במחזור הקרוב, להיות זה שיודע איך עושים כל דבר, איך מתנהגים עם טירונים, איך עושים דברים נכון. להגיד לכם את האמת. אני לא! אני כל כך לא בטוח באיך לעשות ומה לעשות ומה להגיד שזה לא יאומן. כנראה שכשיגיע רגע האמת, אני יעשה את הדבר הנכון, אם לא הנכון אז לפחות דבר שהוא בסדר. אבל כרגע אני מרגיש כל כך לא מוכן. עדיין לא בטוח במים העמוקים.
אני עדיין לא סגור על מה יותר טוב? איך שדברים מתנהלים אצלנו או איך שהם מתנהלים ביחידות שדה אחרות? ברוב יחידות השדה האחרות, המ"כ, אחרי שהוא מסיים להעביר טירונות עם החיילים, עולה איתם לגדודים. ממש כמו אב וילדים... אצלנו לעומת זאת, המ"כ, שבנ"מ נקרא מפק"צ (מפקד צוות), מסיים מחזור ומתחיל את הבא אחריו.
יכול להיות שזה נובע מזה שההכשרה אצלנו, הכשרה ולא טירונות, מבוססת על 2 גורמים - הכשרה רובאית (להכשיר את החייל כרובאי 03), והכשרה מקצועית, להכשיר את החייל להיות לוחם פטריוט.
יש יתרונות לכאן ולכאן. לא יודע. עדיין לא סגור על איך דברים נכונים להיות.

מצחיק, אני בבית מרביעי בערב וכל הסופשבוע הזה עבר לי בהרגשה של ממש ממש לבד. הדבר שמצחיק אותי יותר, הוא בעצם השאלה שאני שואל את עצמי (זהירות - חפירה די עמוקה באופק), החיים שלנו משתקפים לאלה שאנו חיים באינטרנט - יש לנו עמוד פייסבוק, לדוגמה, שבו כל הפרטים שאנחנו יכולים רק לתת על עצמנו. החל מדברים שאחנו אוהבים, לעובדות עלינו - גיל, מקצוע, מיקום, גם חברים שלנו, חברים קרובים ורחוקים, שיחות בין אחד לשני ועוד ועוד.
בפייסבוק, למשל, יש אפליקציה שמשווה בין אנשים, מי הכי יפה, מי הכי חכם והכל.
אני ממוקם במקומות הראשונים בתור Best Friend, Best Father, Best Catch ועוד דברים כאלה. ואני ממשיך לחשוב לעצמי - הרי זה מידע מבוסס על מציאות, אנשים פה בחרו אותי על פני אנשים אחרים, זה לא מידע שמישהו המציא או משהו כזה ובכל זאת, אני כבר כמעט 3 שנים בלי שום קשר רומנטי. מרגיש באחת התקופות הבודדות בחיי.
זה מין סלוגן כזה לחיים שלי - '350 חברים בפייסבוק, ועדיין לבד'...

בשבוע שעבר, נסענו שני, חברה שלה בשם ניצן ואני לצפון (תמונה בסוף הפוסט), ממש ארגון של גג חצי שעה, נחל דן, אחריו המעיין הנסתר ואז כנרת. 4 שעות נהיגה לשם, 3 חזרה. טיול רציני. זה היה מין אנטי תזה בשבילי, אני זוכר שאפילו נסיעות לכינרת היו מאורגנות שבועות לפני שהם התרחשו - כמה לקנות, מי מגיע, איפה נישן, מתי יוצאים ועוד המון המון שאלות שהיו חייבות להסגר. אז הפעם הם לא נסגרו. גם אם כן, באופן מאוד מאוד חפוז ולא משמעותי. אולי יש בזה סימן כלשהו של התבגרות... אולי לא.

נפלה עלי היום רוח יצירתית, כתבתי 2 שירים, אבל בקריאה שניה. הם נראים בנאליים לגמרי.
מה אתם אומרים:

---

צהרי היום

צהרי היום
במסעדה ממול נשאר עוד מקום
מקום די נחמד, בפינת המעשנים
הכי טוב במסעדה, אנשים לא מבינים

צהרי היום
רוח סתיו נושבת לשלום
ריח הים וצלילי העלים החולפים מהר
איש מבוגר, רץ, מפחד שיאחר

צהרי היום
זיעה נוטפת מילדים מלאי תום
הקיץ פה, החופש גדול
אני נזכר, זה היה רק אתמול

צהרי היום
מצנח רחיפה מתנופף במרום
כמו מפתח לדלתות השמיים
חולפות ילדות על אופניים

צהרי היום
אני נזכר בהם פעם ומתקשה לנשום
זכרון צורם, קשה, מכאיב
כך נראו פעם רחובות תל אביב





יום יבוא ילד

יום יבוא, ילד, ותפרח
וכולן רק יחכו לך
כל האחרים יסתכלו בקנאה
תהא מאושרת שתזכה באהבתך

יום יבוא, ילד, ותלבלב
וצבעים עזים יפרצו ממך
לא יהיו עוד רגע דל בחיים
יעריצו אותך

יום יבוא, ילד, ותנצנץ
וריחות יבואו לך מכל טוב
היום הזה קרוב, לא כמו שחשבת
אז כבר אולי תדע מה שחשוב

יום יבוא, ילד, ותנבל
ותדעך, ותדרס, ותמות
ויהא זה היום בו תהיה מאושר
היום בו הגעת לשלמות

ושבו בנים...

אני לא אוהב לכתוב על פוליטיקה, לא אוהב ממש לדבר על זה, לא אוהב להתווכח או לחשוב על זה יותר מידי.
יש לי את הדעה שלי וזהו, אם אנשים לא מסכימים איתי - חבל, אני לא צריך להוכיח את עצמי לאף אחד.
אבל, ארועי אתמול - החזרת השבויים, החזרת המחבלים והגופות ללבנון, פשוט גרמה לי לאיזושהי תחושה רעה כזאת, אני מרגיש צורך חזק לכתוב על זה. לא יודע למה, אבל איכשהו הייתה תחושה שמשהו טוב יקרה בסוף אותו היום. שיהיה טוב.
משום מה, אני לפחות חושב שלאנשים היום יש איזו תחושת אופוריה, הפי אנד כזה, כאילו שהכל יהיה בסדר וכולם יחיו בשלום ובסבבה, ממש כמו בסרטים. אז אנשים יגידו שידעו ששני החטופים כבר מתים, ידענו, אבל אני לא חושב שאף אחד ממש הפנים את זה.
העיתונות הלבנונית הודיעה בעצמה משהו על חייל אחד מת והשני שלא ידוע מצבו. אז למה ציפיתם?
למה בכלל ציפיתם מהיום הזה?
רבאק, זה היה כל כך צפוי, ועם זאת, כל כך קשה, אפילו למי שראה בדיוק מה הולך לקרות. אז נתנו את קלף המיקוח, שישב אצלנו בחוסר מעש במשך 30 שנה ועוד 4 אנשים חיים, ועוד 199 גופות. וקיבלנו בתמורה 2.
מתמטיקה פשוטה נותנת שעבור כל גופה של חייל שלנו - נצטרך לתת 99.5 גופות + 2.5 מחבלים. יחס נהדר.
אבל משהו ביום הזה כן עורר בי משהו, אני חושב שביום הזה, אולי יותר מאשר כל יום אחר בתקופה האחרונה, הרגשתי את עם ישראל ביחד, צופים באותם התמונות, שומעים את אותם הדיווחים, חושבים, מתווכחים והכל סביב הארוע הזה.
יש מעט מאוד ארועים שיכולים, לדעתי להביא כזו תגובה, מרביתם רעים - פיגועים, אסונות וכדומה.
ביום שכזה, משום מה, אני מרגיש שכחייל בצבא ההגנה למדינה שלנו, יש לי גב מסויים, אני יודע שלא ישכחו אותי ולמרות שאולי רוב הציבור לא יחשוב שזה שווה, כנראה שיעשו ויתורים כואבים בשבילי. יש הרגשה שכל המלחמה האחרונה, שבה גם אני איבדתי מישהו מאוד קרוב אלי, הייתה לחינם.
אני לא חושב כך. בואו נקווה שיקרו רק דברים טובים עכשיו.

איתי חוץ מזה - בגדול - הכל בסדר סיימתי את המחזור הראשון שלי.
מוזר, אבל לא הרגשתי ממש כשהוא נגמר, אני יותר מידי במחשבות קדימה, מה יקרה עכשיו, מי יהיה בסגל במחזור הבא, מה לעשות ברגילה.
דווקא אחרי השבירת דיסטנס והכל, חיילים באו אלי ואמרו כמה הייתי טוב, כאילו, דברים טובים שעשיתי כשאחרים עשו פחות ודאגו פחות והשקיעו פחות.
גורם לי להרגיש טוב.
בדרך גם סיימתי את הריתוק שהיה לי, משהו כמו 25 יום בבסיס. כיף גדול.
עכשיו רגילה, קניתי משקפי שמש היום, הגדלתי איזה 6 צילומים שאני אתלה בבית. למדתי איך לעשות טיפול 50 אלף לגיטרה, היום אני בסינמה סיטי באולם VIP, צילמתי, ניגנתי, בזבזתי. רגילה כמו שהיא צריכה להיות

הצדק השתחרר

אני לא חושב שאני המפקד האידאלי, אני עושה עבודה לא רעה בכלל, אבל יש ים של דברים איפה כדאי להשתפר...
מה שמצחיק, שיש לנו סוציומטרי אמצע - מין מבחן כזה שבו שואלים על כל מפקד ומפקד, כמה רוצה להיות איתו בצוות, איך הוא מבחינה ערכית, איך הוא בדמות המפקד והכל.
אני קיבלתי ציונים ממש טובים - למשל, קיבלתי ציון של 5.2 או משהו כזה ב'אני רוצה להיות חייל של המפקד גיא' (בסולם של 1-7)... שזה מפתיע למפק"צים (מפקדי צוותים) במחזור הראשון שלהם.
עוד 3 שבועות מסיימים מחזור, אני כבר מחכה לחופש של אחרי ותחילת מחזור הבא.
למרות שבו, כנראה, אני אצטרך להיות הדוגמה למפק"צים הצעירים יותר, ות'כלס, אני ממש לא חושב שאני זה מישהו לקחת ממנו דוגמה...

מה שני מרגישה כלפי? אני בספק שיש משהו רומנטי, אני לא מרגיש את זה בא ממנה. מה שכן, היא נפרדה מחבר שלה ונמצאת בתקופה די בודדה בחיים, אני בכלל בתקופה בודדה שנמשכת בריב שלי עם כולם...
אני באמת מרגיש סבבה כשאני מקבל טלפון שאומר 'גיא, מה אתה עושה? יאללה בוא אלי... נשב, נדבר...'
מזמן לא היה לי משהו כזה, תמיד אני הייתי צריך ליזום.
לא יודע... אני צריך ללמוד איך להתחיל. איך להתגבר על הפחד הזה... לא יודע אפילו איפה להתחיל....
אני דווקא מבקש מכולם שיכירו לי מישהי. זה הרבה יותר קל, לדעת שאני מחפש וגם היא מחפשת... ועדיין אף אחד לא עשה את

זה...היום זה היום הכי ארוך בשנה... ולי, זה היה סתם יום, אפילו יום רגיל יותר מהרגיל, מבוזבז.צריך לעשות משהו עם החיים שלי.

משהו ממש חמוד ששמעתי היום
הצדק השתחרר, ההיגיון יצא על נפשי והיאוש חתם קבעשיהיה שבוע טוב לכולנו

צילום, תמונה

מבט חטוף, מסתכלים וישר מסיטים את המבט. מהשנייה הזאת כבר יש לכם בראש איזו הרגשה.

תמונה אחת שווה אלף מילים, אומר המשפט הידוע. אבל האמת היא בדיוק הפוכה, אם תקטלגו כל תמונה, תנסו לשייך לה מילים שמתארות את ההרגשה שלכם ממנה. תראו שיש למילה אחת הרבה יותר תמונות מאשר מילים לתמונה אחת...

באמצעות הצילום, הצלם לא רוצה להראות לכם משהו, הוא רוצה לגרום לכם להרגיש, הוא רוצה שתחושו באמצעות העיניים והדימיון, איזשהו רגש - אהבה, בדידות, כעס, חמלה, תשוקה, אהדה, שנאה, אגרסיה, אדישות, כאב.

מצחיק לחשוב שהזכרונות שלנו, ברובם, הם כוללים תמונות, צילומים, סרטים ופחות קול וריח והחושים האחרים, נזכור בקלות רבה יותר את המבט על פניה של אמא כשלכלכנו את מפת השולחן הלבנה בגיל 5 ולא את ריח הוורדים מגן הוורדים בו התנשקנו לראשונה.

הצלם יוצר עם הצופה שפה משותפת, שמשתנה מצופה לצופה, בה הוא מנסה להעביר לו איזושהי הרגשה. ברגע הצילום הצלם לא יודע מה תהיה תגובת הצופים, איך יבחרו לראות את מה שצילם.

לא מעט פעמים הצופה מאבד כל קשר לרעיון המקורי ופשוט בוחר לראות את הצילום בדרך שלו, תוך איבוד כל קשר לכוונת המשורר, הצלם. בשפה הזו, שהצלם יוצר, מדברים דרך תמונה אחת, צילום, הצופה והצלם, מנסים להבין זה את זה. ללמוד. לראות.

צלמו, נצרו את הרגעים היפים יותר והיפים פחות של חייכם, כי החיים יפים, גם לאלה שאינם ברי מזל.

צלמו, כדי לא לשכוח, גם אם זה בעיניכם בלבד.

צלמו, כדי לזכור ולהרגיש ולחשוב ולחיות

אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה - אני מאמין שכולם מכירים את המשפט הזה, יצא לי לחשוב היום... על פאן אחר שלו, על ההתחלה... אמור לי מי חבריך, למה לא להגיד 'אפשר להסיק ממי שחבריך, מי אתה' או משהו כזה... אז פה נכנסת לדעתי, האמת של המשפט, הרבה ממך מתבטא בחברים שלך, האנשים שאתה רואה כחברים ולא כסתם אנשים, גם אם בעין מבחוץ תבחן ותראה שאולי לא כל מי שאתה סופר כחברים שלך, הם באמת כאלה, ולהפך. אולי אתה בכלל לא רואה טוב, ויש לך המו חברים שאתה לא מכיר...ואולי אני מנסה למצוא משהו עמוק במשהו שטחי לאללה.

- יודן, מה הייתי עושה בלעדיך?
- אם לומר לך את האמת, לא היית עושה כלום
- זה למה אני מת עליך
שיחה של פרידה בסוף ערב שישי עם חברים מהצב