להשתין על רגל אחת

אז נתחיל בתוצאה: 10 גימלים

שיא של הרבה אנשים, אני לא זוכר שכמפקד ראיתי חיילים שהוציאו כזאת כמות של גימלים.

בואו נחזור קצת אחורה, יום שישי, לפני שבועיים. גיא מחליט באופן לא שקול וכנראה מתוך שעמום גמור להסכים לפניית חברו וללכת לשחק כדורסל.

אותם משחקי הכדורסל של שישי מתקיימים מדי שבוע, ומזמינים את גיא די הרבה אליהם, רק שכאמור - שעמום ואולי איזה רעיון חדשני ש - "צריך להתחיל לעשות כושר" הביאו את בטטת הכורסא הארצ-ישראלית לבוא לשחק.

גיא שיחק בשאון רב, גובהו הרב עזר לו במסירות יפות ובחסימות, למרות שהתעייף לאחר דקות מספר. במהלך המשחק, לאחר קפיצה לגובה וניסיון חטיפה שלא צלח נחת גיא, שלא במודע, על רגלו בשיפוע לצד. מיד נשמע קול שבירה עצבני, לפחות בתוך אוזניו של גיא שלא היה משוכנע שחבריו למשחק שמעו את הקליק. גיא ידע בוודאות שזה הקרסול. הצלילים, זוית הרגל, הכאב, כולם סימנו לו דבר אחד -- נקע.

משראו את גיא חבריו לקבוצה, משו אליו מיד לעזרה.

גיא החליט ללכת קצת - במעגלים קלים, להקל את הכאב, במהלך אותם סיבובים, גיא החליט, ללא כל היגיון בריא, לבדוק מה גבול סיבוב הקרסול בו אותו איבר פגוע יוכל לעמוד - מיד נשמע עוד קליק וכאב עז עוד יותר פרץ לתוך גופו של גיא.

גיא ויתר והחליט לשבת בצד בעוד חבריו המשיכו לשחק.

משהסתיים המשחק וחבריו התפזרו לבתיהם - החליט אחד החברים לעזור לגיא ולהסיע אותו לביתו.

משהגיע גיא לדירתו הממוקמת בקומה הרביעית בבלוק מגורים חדש יחסית הבנוי מבתים בעלי 2 דירות - קומה ראשונה ושני ושלישית ורביעית,

ראו הוריו את רגלו שבשלב זה הגיע לגודל של כדור כדוריד ממוצע וקבעו מיד - נקע.

ההורים המליצו לנסוע למיון בבית החולים הקרוב אך גיא סירב ואמר שעדיף לנסוע לביקור רופא ושם ינחו אותו בצעדיו הבאים, אלא שהשעה מאוחרת, השבת כבר בפתח וביקור רופא כבר מזמן אינם עובדים.

חיכה גיא יום שלם - כשלא יכל לדרוך על רגלו עד לביקור רופא.

שם שלחו אותו למיון

שם שלחו אותו ל10 ימי מנוחה בבית.

אז מה היה באותם 7 ימים?

בעיקר כלום

1 אמבטיה עם מים חמים (להמלצת הרופאה), בה התברר לי שאני לא נכנס לאמבטיה, גם אם אתקפל לחצי

1 על האש עם חבר מאוד טוב, שבמקרה גם הזמין מלא חברים וחברות מהבין-תחומי כך שבאמת סוף סוף היה על האש בו היה מאוד מעניין לדבר עם אנשים ואפילו היה טעים.

1 ספר שקראתי - שנתן סוג של מוזה עצבנית לקטע הפתיחה הנ"ל

והרבה הרבה מוזיקה וטלוויזיה וסרטים ושעמום!!!

זהו

מוזר להיות כל כך הרבה זמן בבית. פתאום כל אותן אטרקציות כמו ים, מסעדה, נראים כל כך כיפים ורחוקים וקשים להשגה.

אה כן, ולגבי הכותרת, אחד הדברים היותר כיפיים שיש לעשות ואני ממליץ זאת לכל בחור (ובחורה עם P-Mate) זה להשתין על רגל אחת.

הכיוון של דברים למטרה, האיזון הדק, השלפוחית המתרוקנת, הופכות את זה למשהו שאסור לפספס.

מוזר, הייתי בטוח שאני אכתוב משהו יותר מעניין מזה....

עד מתי?

אני נכנס לתקופה האחרונה שלי בצבא.
לאט לאט, בשקט בשקט, הימים עוברים, השעות חולפות והמחשבות על ההמשך מתחילות, כמו גם הסיכומים - התקופה הטובה ביותר, הקשה ביותר.

היום במקרה הייתי בשיגור טיל פטריוט בארץ. זה ארוע יחסית נדיר, כל טיל כזה עולה סביב המיליון דולר ושומרים עליהם כמו על יהלומים, ולעומת כל זה, טיל כזה יצא היום לאוויר לעבר מטרה מעל הים.
זאת הייתה הזדמנות בשבילי לחזור קצת במבוכי הזמן לתוך התקופה שהייתי קשור למערכת הזאת, למושגים המוזרים והתקלות שקורות, ובעיקר, לראות חיילים שלי וחברים שלי.
אני חושב שאין דרך אחרת לתאר את התחושה שהייתה לי היום בשעות הקצרות שראיתי את כולם מאשר שמחה, הישג.
דמיינו לעצמכם בנייה של איזה מגדל ענק של לגו. כמובן, שאי אפשר להסתכל על כל קוביה ולחשוב לאן היא הולכת, אבל התוצאה שאליה מגיעים, המגדל הזה, שמוכרב מעשרות קוביות קטנות שאתם, במו יידכם שמתם במקומם, בחרתם קוביה כזאת ולא אחרת שתהיה במקום הזה. ההישג שלכם. התוצאה שלכם. הגאווה שלכם.
ראיתי את החיילים שלי היום, ואני יכול להסתכל ולהגיד בלי להניד עפעף שהתקופה המספקת ביותר שלי הייתה התקופה שלי כמפקד של טירוני הנ"מ.
ההתמודדות עם הקשיים, הדאגה, שעות השינה הקצרות (והלא מטכ"ליות), אפילו הפינויים המוזרים לבי"ח סורוקה. כולם מרכיבים את אותם החיילים.
אני חושב שבאתי בגישה קצת שונה משאר הסגל, ראייה טיפה בוגרת יותר של החיילים. אני נזכר בשיחות שלי אל חיילים בנושאי ערכים, משמעת, כיף, חברה, קבלה שלהם ועוד ועוד.
אני מרגיש, שאני, ואני מצטער שאני לא מצטנע על זה, ראיתי את אותם צוציקים, ילידי (פאקינג!) 1990, בימיהם הראשונים בצבא, קודם כל כאנשים, ובתור אנשים, יש לי, אף על פי התפקיד שלי, האחריות שלי, הסמכות שלי עליהם, יש לי מה ללמוד מהם. ואפילו מעבר, אני יכול להעביר חצי שעה, שעה, בשיחה מהנה, פתוחה ותורמת, לרגע שמים את כל המרחק הפיקודי והדיסטנס, כל משחקי הזמנים והכבוד בצד ומדברים. שני אנשים - שווים לכל דבר. מקשיבים.
וזה לדעתי - חסר כל כך היום בצבא שלנו. להשאיר את משחקי הכוח בצד. לדבר כמו זוג אנשים שרוצים לשמוע. מקשיבים.
חיילים שלי עוד מעט יוצאים לקורס מפקדים, חלקם כבר שם, מכוונים גבוה, קצונה וזה. ואני מרגיש שעל אף הסלידה שלי מעולם הצבא והקצונה, אני עשיתי חלק מהפאזל הזה שנקרא קצין.

אני חושב הרבה על חברים, אני יכול לומר די בוודאות שבתקופה האחרונה, האווירה אצלי בבסיס, בסביבה שלה - היא לא חברית, אני לא יכול להגיד שמהשנה האחרונה רכשתי חברים, שילכו איתי מעבר לשירות הצבאי. כמובן - יהיה נחמד לפגוש ולהתעדכן, לשמוע איך הרצון לטוס לדרום אמריקה התממש או מה קרה אחרי הקבע הראשון, אבל זה לא זה.
אני מסתכל על החבורה שנשארנו - הפגלה בסוללה מהטירונות - ואני מנסה להבין מאיפה הקשר הכל כך קרוב וחם הזה נוצר? מאיפה הרצון הזה להפגש, לשמוע, לעזור מגיע?
המסקנה היחידה שאני יכול לכוון אליה היא הקושי - העובדה שבתור חיילים צעירים בסוללה נטחנו כל כך, עבדנו כל כך קשה בלעשות את העבודה טוב, כמעט עם 0 הערכה, קרענו את התחת בשמירות, ובעיקר היינו יחד, ברע, בעיקר ברע.
אחד החברים בבסיס שלי, שמלווה אותי בתפקידי ההדרכה, אמר פעם משפט שנחקק אצלי בראש ממש חזק - כדי לגבש חיילים צריך לזיין אותם כשהם יחד, ולתת לכל אחד ואחד, באופן פרטי את העולם. אני לא יודע אם הוא צודק, מעולם לא הייתי טוב מידי בלזיין חיילים ולהריץ אותם לאפיסת כוחות. אבל במחשבה לאחור, אני מאמין שהוא צדק, לפחות בחלק מהמשפט, זיינו אותנו, אכלנו חרא וכל אחד מאיתנו, מה-6 שהגיעו לסוללה, קיבלו מהשאר את היחד הזה. העזרה.

בגדול - אני יכול להתחיל לשאול עד מתי?.
ומה זה בעצם? למה לעזעזל אנחנו כל כך לחוצים לצעוק את זה ולשאול את זה? אז דבר ראשון ובצדק - זה עניין הפז"מ. צריך להגיע לותק מסויים שממנו והלאה, כהגדרה העוברת מדור חיילים אחד לשני, מספיק עייפים, מספיק מותשים, נמאס שצריך לצעוק עד מתי?.
אבל לדעתי, כל האמרה, הפתגם הזה נהיה ללעג, למרות שיש את הזכות לצעוק את זה ולהתלונן, אני לא מרבה להגיד את זה. אולי כי אני מייחס לזה את המשמעות העמוקה שעומדת מאחורי זה - אני אצעק עד מתי. אני אצעק את זה כשאני ארגיש שאני לא יכול עוד. שקחו אותי עכשיו, אני לא ממשיך עם זה. וחבל שאנשים לא רואים את זה ככה.


אני כבר מתחיל לתכנן את ההמשך, החל מהחפש"ש הארוך שצפוי להיות לי (יוצא איזה חודש וחצי... ), שחרור והלאה...
למרות שמרגע לרגע אני אומר לעצמי - כמה מפחיד העולם, כמה אתה סגור בתוך כדור פלסטיק אטום בתוך הצבא הזה. הכל מוכר, כל השיטות והשטיקים, כל הנהלים והמטרות.
תמיד יש לך מפקד, תמיד יש לך תפקיד. תמיד יש לך מטרה.
גם בתור הבורג הקטן בכל המערכת. יש לך איזשהו מטרה. צורך לבצע.
והופ, השתחררנו ומה עכשיו? המטרה שלך היא באמת שלך, רק תבחר, ללמוד אדריכלות או לגדל ילדים בגנון, למלא דלק או לטוס ולכבוש את הרי האנדים, לעבוד, ללמוד, להשתכר, להתבטל.
אני מסתכל על כל העולם הזה, ואני מוכה תדהמה, אני לא יודע.
לא יודע!
לא יודע מה לבחור, לא יודע מה לעשות, והבעיה העיקרית שאני יודע עליה היא שלכל מעשה, יש מחיר. אין כבר את המגננה של ההורים או המפקדים. החטא ועונשו, במלוא מובן המילה.




עד מתי!

It's My Life

אני לא יודע מה גורם לזה, גרם לזה..משהו הוציא לי את הרוח מהמפרשים.זה לא שבימים רגילים אני שיא האושר והשמחה, פשוט כבר אין זין לכלום, אין מצברוח.חבר שלי, שבדרך אגב אני אגיד שאני מאוד מעריך, אחד מהחבר’ה של הסוללה, ובאמת כל הכבוד לנו שאנחנו מחזיקים למרות כל המרחק והעיסוקים והבסיסים השונים והאזרחות של האנשים, לשמור על קשר כזה חזק ביננו, לא רק אני והוא, אלא כל החבורה הזאת, 6 אנשים שבאמת עשו לי את השירות, ויש לנו רק 8 חודשים משותפים יחד והם נראים כמו זמן שעבר לפני עידנים.אז הוא אומר לי שכשנפגשנו לפני כשבוע, בעל האש בחנוכת בית לאחד החברים, נראיתי שבוז ועייף וכועס ועצבני ופגוע, אלה דברים שלא מצפים לשמוע מחברים, בעיקר כאלה על איזה שלונג בין הרגליים. היית מצפה מהם לשמוע ‘מה קורה אחי?’ ‘כמה כמה נגמר?’ וכאלה…אבל הוא צודק, כמה קלישאתי שזה רק יהיה, מת בי משהו, משהו בי חולה מאוד מבפנים.

כבר איזה חודש וחצי לא כתבתי פה, לא כי אין מה, אלא כי אני לא יודע איך להגיד את זה, ואני עדיין לא יודע. עם הזמן שעובר הפצע לא מחלים, הכאב לא פוסק וכל נסיון להפוך אותו לשגרה כושל… לא, אני טועה… יש כאלה שמצליחים, רק שהשינויים הבאים בו הופכים כואבים יותר ויותר.

אני עדיין לא הצלחתי להחליט האם מה שאני עושה בצבא הוא משהו חשוב,ברוח שטות, חברים הכינו לי מין כזה תעודת הערכה על היותי ‘הכלבלב של המגמה’, לירוקים שבינינו, מגמה, מבחינתינו, זה סוג של גדוד… בראשו עומד סא”ל וכו’.מה שאני עושה, מצד אחד מאוד חשוב - עובר על תיקי היסוד עלפיהם עוברות הטירונויות, נותן את דעתי, משנה, מתקף, חוקר, בונה.ומצד שני, אני נמצא בדיונים רק למטרות תחקור ותיעוד, כך שבסופו של יום דיונים ארוך - משהו כמו מ8 בבוקר עד 10 בלילה של דיונים נונסטופ אני יוצא עם מחברת מלאה בסיכומי דיונים שאני עוד צריך להקליד בהקדם.בנוסף, אני כנראה הכי טוב במחשבים באזור ואני עוזר לכולם ובהכל… מצגות, אתרים, חומרה, תוכנה, הכל.

ידידה טובה שלי אמרה לי ‘אתה חייב להפסיק להגיד כן לכולם, להפסיק להיות הנייס גאי’, ואני כל כך רוצה, וכל כך מנסה, ואולי אפילו מצליח ברגעים בודדים.אבל משהו בי דפוק, משהו בי לא עובד טוב, אני צודק ולא חכם, חי לפי עקרונות מטומטמים של עולם שעבר וחלף בו אנשים טובים מצליחים ורעים נענשים.ולמרות שאני כותב את זה בידיעה מוחלטת, אני לא מצליח להחדיר את זה לתוכי, כי זה סוג של שובר את הבסיס של כל עולם העקרונות שלי.

קשה לי
אני לא אשקר
קשה לי מאוד