צילום, תמונה

מבט חטוף, מסתכלים וישר מסיטים את המבט. מהשנייה הזאת כבר יש לכם בראש איזו הרגשה.

תמונה אחת שווה אלף מילים, אומר המשפט הידוע. אבל האמת היא בדיוק הפוכה, אם תקטלגו כל תמונה, תנסו לשייך לה מילים שמתארות את ההרגשה שלכם ממנה. תראו שיש למילה אחת הרבה יותר תמונות מאשר מילים לתמונה אחת...

באמצעות הצילום, הצלם לא רוצה להראות לכם משהו, הוא רוצה לגרום לכם להרגיש, הוא רוצה שתחושו באמצעות העיניים והדימיון, איזשהו רגש - אהבה, בדידות, כעס, חמלה, תשוקה, אהדה, שנאה, אגרסיה, אדישות, כאב.

מצחיק לחשוב שהזכרונות שלנו, ברובם, הם כוללים תמונות, צילומים, סרטים ופחות קול וריח והחושים האחרים, נזכור בקלות רבה יותר את המבט על פניה של אמא כשלכלכנו את מפת השולחן הלבנה בגיל 5 ולא את ריח הוורדים מגן הוורדים בו התנשקנו לראשונה.

הצלם יוצר עם הצופה שפה משותפת, שמשתנה מצופה לצופה, בה הוא מנסה להעביר לו איזושהי הרגשה. ברגע הצילום הצלם לא יודע מה תהיה תגובת הצופים, איך יבחרו לראות את מה שצילם.

לא מעט פעמים הצופה מאבד כל קשר לרעיון המקורי ופשוט בוחר לראות את הצילום בדרך שלו, תוך איבוד כל קשר לכוונת המשורר, הצלם. בשפה הזו, שהצלם יוצר, מדברים דרך תמונה אחת, צילום, הצופה והצלם, מנסים להבין זה את זה. ללמוד. לראות.

צלמו, נצרו את הרגעים היפים יותר והיפים פחות של חייכם, כי החיים יפים, גם לאלה שאינם ברי מזל.

צלמו, כדי לא לשכוח, גם אם זה בעיניכם בלבד.

צלמו, כדי לזכור ולהרגיש ולחשוב ולחיות

אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה - אני מאמין שכולם מכירים את המשפט הזה, יצא לי לחשוב היום... על פאן אחר שלו, על ההתחלה... אמור לי מי חבריך, למה לא להגיד 'אפשר להסיק ממי שחבריך, מי אתה' או משהו כזה... אז פה נכנסת לדעתי, האמת של המשפט, הרבה ממך מתבטא בחברים שלך, האנשים שאתה רואה כחברים ולא כסתם אנשים, גם אם בעין מבחוץ תבחן ותראה שאולי לא כל מי שאתה סופר כחברים שלך, הם באמת כאלה, ולהפך. אולי אתה בכלל לא רואה טוב, ויש לך המו חברים שאתה לא מכיר...ואולי אני מנסה למצוא משהו עמוק במשהו שטחי לאללה.

- יודן, מה הייתי עושה בלעדיך?
- אם לומר לך את האמת, לא היית עושה כלום
- זה למה אני מת עליך
שיחה של פרידה בסוף ערב שישי עם חברים מהצב

אתמול היה טוב

אז אתמול היה רגיל
חזרתי מהצבא, אחרי שבוע די קשה, שהסתיים בחמשוש לכל הטירונים - לפני האבט"ש של שבוע הבא.


איך אתה מרגיש? אני שואל את עצמי.
טוב? לא
רע? ממש לא
אני חושב שהבום שבו הכל קרה דווקא גרר דברים טובים, הרבה אגרסיות שהיו מוחבאות היטב מתחת לבטן, מאחורי הלב יצאו פתאוםפתאום אין לי בעיה רצינית להגיד - החברים שלי, החברים שהיו לי, התייחסו אלי כמו חרא... ולא להרגיש שאני מכפיש מישהו. אולי, אולי יבוא יום ומישהו ילמד מזה משהו. אולי אני אשתנה ואוותר.אבל בינתיים זה עושה לי דווקא טוב, הרבה חברים ישנים שנטשתי ולא השקעתי פתאום נראים כמו השקעה ופוטנציאל מאוד כדאי וטוב.בכלל, זה גורם לך להסתכל על ימי חמישי לא כעל משהו מבוזבז אלא על כפוטנציאל גדול.

שבוע הבא אבט"ש, תפוח. לא יודע איך להתייחס לזה.פעם ראשונה שלי בישוב, לבד, אחראי על 10 חיילים, אז סבבה, אני לא שומר, אבל אני דואג לכל פיפס קטן שלהם, לכל צורך, לעובדה שיהיה להם מה לאכול ויהיה להם כיף. וזה תוך שמירה על דיסטנס...

לא טוב לי בתפקיד, אני רוצה משהו יותר רגוע, יותר שעות שינה, יותר מפעיל את הראשהדבר היחיד שהתפקיד הזה כן נתן לי הוא סיפוקמספק לדבר עם חייל שלך שאומר 'הקשב המפקד, אני לא יכול', לדבר איתו על החיים, על הנסיון שלך, על החברים שלך מהטירונות, על הסוללה, על כמה קשה זה דברים אחרים. לגרום לאותו חייל להפתח, לפעמים עד כדי דמעות. חייל בן 18 - 19 עומד מולך ובוכה. וכעבור כמה משפטים, מלא מוטיבציה הוא חוזר ונותן 120% מעצמו.מספק לראות אנשים שלא יכלו לשכב עם נשק - זוחלים וזורקים רימון.מספק לראות אנשים שלא שמו עליך פתאום רוכשים כבוד עצום למה שאתה אומר.קצת נרקסיסטי, אבל מספק

אתמול היה טוב?... ויהיה גם מחר?

האנשים החדשים

יום הזכרון
בשבילי, ממש ממש לא יום של אבל, יום של זכרון, תקומה, רעות, אומץ, כאב.
אני מכיר לפחות חייל אחד שנהרג. במלחמה האחרונה, סשה בונימוביץ' ז"ל (אגב, היה בערב יום הזכרון סרט - מההפקה של עובדה, על הטנק שלו שנפגע, מומלץ מאוד), בן גילי, חבר, בן של חברים של ההורים. לא אבל יש לי בלב כשאני חושב על פניו, הערכה - על עוז, אומץ.
בשבילי, יום הזכרון, זה ה-יום שבו אני מרגיש גאווה ללכת במדים, בעיקר כשאני מגיע לבית הספר, לטקס. אני יודע שאני אומר שלא רציתי להתגייס - ואני עדיין חושב כך, לא בהיבט ההשתמטות שכל כך נפוץ אצלנו, אלא להפך. הייתי רוצה להגיע למצב שבו לא יהיה צורך בצבא ונוכל לחיות כמו כל המדינות היותר מתורבתות - בשלום. זה יום שבו רואים את כולם, מעט מהמשתחררים, מעט מאלה שמחכים לגיוס, מעט מהמורים שעדיין נשארו בבית הספר שאני זוכר והן זוכרות אותי ובעיקר הרבה מכרים, שכבה מעל, שכבה מתחת, מדים לבנים צחורים של חיל הים, בז' של חל האוויר, ירוק של הירוקים. יחידות קרביות, מודיעין, תקשוב, תותחנים, גולני, הנדסה, נח"ל, לוגיסיטקה. הכל ומכולם. וכולם באים ואומרים שלום ומה קורה ומה שלומך ואיך הצבא וכל הזין ומתי אתה משתחרר כבר?
אז ככה עבר יום הזכרון

ובערב, תוכניות אחרות לגמרי, שמחה, כיף, זיקוקים, אורות, אוכל, הופעות, מוזיקה.
ובשבילי זה שוב חזרה למציאות הכואבת.
התחלתי ליישם את רעיון החלפת החברים. לא ניתוק אלא הדחקה. אז מבחינתי עכשיו, לא להתקשר לאותם אלה שמלחתחילה לא מתקשרים אלי.

אז במקור רציתי ללכת לאיחוד של כוורת בהוד השרון - לא יודע כמה איחוד זה היה, אבל גידי גוב ודני סנדרסון יכול לעשות רק טוב. לא יודע למה לא הלכתי בסוף. עצלנות לא מוסברת... התירוצים שלי לעצמי הם - זה רחוק, אני לא יודע איך להגיע, אין לי עם מי ללכת. בקיצור, לא הלכתי בסוף.
החלטתי ללכת לפארק השלולית - מרחק קילומטר מהבית לבמה שם - הופיעה נינט, עידן יניב (כפרה על שניהם), עברי לידר, סינרגיה, משינה. בגדול, תכננתי להתחיל להסתובב ואז לראות את החבר'ה הקבועים, אלה שאני לא ממש סובל כבר.
אז התחלתי להסתובב, שניים שלושה חברים מהכיתה בביצפר, "איך בצבא?", "למה קבע?" וכו'. אח"כ פגשתי חברים של חבר שלי, שהכרתי פעם דרכו, רק שמזמן לא ראיתי אותם. אז פשוט נשארתי איתם כל הערב.לומר את האמת. ממש לא הפריע לי. אפילו היה נחמד, לשכוח מכולם, להכיר אנשים יחסית חדשים (חלקם חדשים לגמרי) ולהיות אני - משחורר וחופשי. בלי שום... הפרעות... או משהו.
הם לא יהיו האנשים החדשים שלי, בלי ספק, אבל זה כיף להשתחרר ככה. לפחות לערב אחד.

עוד משהו קטן, היום גיליתי שוב, איזה חברים טובים עשיתי בצבא. מצחיק שאלה החברים מהטירונות שהיו איתי בסוללה. פשוט לגזור ולשמור.שיהיה סופש מהנה לכולם.