יום יבוא, ילד

אז מה קורה איתי?
תאמינו לי, אם ידעתי, הייתי מספר לכם.

בצבא... נגמר מחזור, זה מוזר, לראות את כל החיילים שלך, פתאום בוגרים, משכילים, מבינים עולם, מוכנים לחיי הצבא, עולים לסוללות. אני עוד זוכר איך הם היו פעם עוד אזרחים על מדים, התחצפו, לא ידעו איך לעבוד, זמנים היה בשבילם שפה זרה. וכבר נגמר מחזור והבא עוד מעט מתחיל. ממש לא מאמין לזה...
קיבלנו שני מפקדים חדשים, כמעט כל מחזור אנשים מתחלפים אבל במחזור הזה זה פשוט כולם, רק אני ועוד מפק"צ נשארנו באותו התפקיד, כל השאר , ממני ועד התא"ל שבדרגות הבכירות מעלי, מתחלפים בתחילת המחזור.
כשאני הגעתי לאותו התפקיד לפני 4 חודשים, הרגשתי הכי אווטסיידר שבעולם, לא מכיר אף אחד, לא מתחבר. ועכשיו, 4 חודשים אחרי, אני מרגיש הכי בבית שרק אפשר. מכיר את כולם. בסדר עם הרוב. חברים טובים שלי הם מפה. בנים, בנות. רב"טים, סא"לים... כולם. אז החדשים הגיעו, לפחות המפקדים החדשים, והסתדרו די טוב, אולי הם חברותיים יותר.
בגדול, אני אמור להיות ה'חונך' שלהם במחזור הקרוב, להיות זה שיודע איך עושים כל דבר, איך מתנהגים עם טירונים, איך עושים דברים נכון. להגיד לכם את האמת. אני לא! אני כל כך לא בטוח באיך לעשות ומה לעשות ומה להגיד שזה לא יאומן. כנראה שכשיגיע רגע האמת, אני יעשה את הדבר הנכון, אם לא הנכון אז לפחות דבר שהוא בסדר. אבל כרגע אני מרגיש כל כך לא מוכן. עדיין לא בטוח במים העמוקים.
אני עדיין לא סגור על מה יותר טוב? איך שדברים מתנהלים אצלנו או איך שהם מתנהלים ביחידות שדה אחרות? ברוב יחידות השדה האחרות, המ"כ, אחרי שהוא מסיים להעביר טירונות עם החיילים, עולה איתם לגדודים. ממש כמו אב וילדים... אצלנו לעומת זאת, המ"כ, שבנ"מ נקרא מפק"צ (מפקד צוות), מסיים מחזור ומתחיל את הבא אחריו.
יכול להיות שזה נובע מזה שההכשרה אצלנו, הכשרה ולא טירונות, מבוססת על 2 גורמים - הכשרה רובאית (להכשיר את החייל כרובאי 03), והכשרה מקצועית, להכשיר את החייל להיות לוחם פטריוט.
יש יתרונות לכאן ולכאן. לא יודע. עדיין לא סגור על איך דברים נכונים להיות.

מצחיק, אני בבית מרביעי בערב וכל הסופשבוע הזה עבר לי בהרגשה של ממש ממש לבד. הדבר שמצחיק אותי יותר, הוא בעצם השאלה שאני שואל את עצמי (זהירות - חפירה די עמוקה באופק), החיים שלנו משתקפים לאלה שאנו חיים באינטרנט - יש לנו עמוד פייסבוק, לדוגמה, שבו כל הפרטים שאנחנו יכולים רק לתת על עצמנו. החל מדברים שאחנו אוהבים, לעובדות עלינו - גיל, מקצוע, מיקום, גם חברים שלנו, חברים קרובים ורחוקים, שיחות בין אחד לשני ועוד ועוד.
בפייסבוק, למשל, יש אפליקציה שמשווה בין אנשים, מי הכי יפה, מי הכי חכם והכל.
אני ממוקם במקומות הראשונים בתור Best Friend, Best Father, Best Catch ועוד דברים כאלה. ואני ממשיך לחשוב לעצמי - הרי זה מידע מבוסס על מציאות, אנשים פה בחרו אותי על פני אנשים אחרים, זה לא מידע שמישהו המציא או משהו כזה ובכל זאת, אני כבר כמעט 3 שנים בלי שום קשר רומנטי. מרגיש באחת התקופות הבודדות בחיי.
זה מין סלוגן כזה לחיים שלי - '350 חברים בפייסבוק, ועדיין לבד'...

בשבוע שעבר, נסענו שני, חברה שלה בשם ניצן ואני לצפון (תמונה בסוף הפוסט), ממש ארגון של גג חצי שעה, נחל דן, אחריו המעיין הנסתר ואז כנרת. 4 שעות נהיגה לשם, 3 חזרה. טיול רציני. זה היה מין אנטי תזה בשבילי, אני זוכר שאפילו נסיעות לכינרת היו מאורגנות שבועות לפני שהם התרחשו - כמה לקנות, מי מגיע, איפה נישן, מתי יוצאים ועוד המון המון שאלות שהיו חייבות להסגר. אז הפעם הם לא נסגרו. גם אם כן, באופן מאוד מאוד חפוז ולא משמעותי. אולי יש בזה סימן כלשהו של התבגרות... אולי לא.

נפלה עלי היום רוח יצירתית, כתבתי 2 שירים, אבל בקריאה שניה. הם נראים בנאליים לגמרי.
מה אתם אומרים:

---

צהרי היום

צהרי היום
במסעדה ממול נשאר עוד מקום
מקום די נחמד, בפינת המעשנים
הכי טוב במסעדה, אנשים לא מבינים

צהרי היום
רוח סתיו נושבת לשלום
ריח הים וצלילי העלים החולפים מהר
איש מבוגר, רץ, מפחד שיאחר

צהרי היום
זיעה נוטפת מילדים מלאי תום
הקיץ פה, החופש גדול
אני נזכר, זה היה רק אתמול

צהרי היום
מצנח רחיפה מתנופף במרום
כמו מפתח לדלתות השמיים
חולפות ילדות על אופניים

צהרי היום
אני נזכר בהם פעם ומתקשה לנשום
זכרון צורם, קשה, מכאיב
כך נראו פעם רחובות תל אביב





יום יבוא ילד

יום יבוא, ילד, ותפרח
וכולן רק יחכו לך
כל האחרים יסתכלו בקנאה
תהא מאושרת שתזכה באהבתך

יום יבוא, ילד, ותלבלב
וצבעים עזים יפרצו ממך
לא יהיו עוד רגע דל בחיים
יעריצו אותך

יום יבוא, ילד, ותנצנץ
וריחות יבואו לך מכל טוב
היום הזה קרוב, לא כמו שחשבת
אז כבר אולי תדע מה שחשוב

יום יבוא, ילד, ותנבל
ותדעך, ותדרס, ותמות
ויהא זה היום בו תהיה מאושר
היום בו הגעת לשלמות

ושבו בנים...

אני לא אוהב לכתוב על פוליטיקה, לא אוהב ממש לדבר על זה, לא אוהב להתווכח או לחשוב על זה יותר מידי.
יש לי את הדעה שלי וזהו, אם אנשים לא מסכימים איתי - חבל, אני לא צריך להוכיח את עצמי לאף אחד.
אבל, ארועי אתמול - החזרת השבויים, החזרת המחבלים והגופות ללבנון, פשוט גרמה לי לאיזושהי תחושה רעה כזאת, אני מרגיש צורך חזק לכתוב על זה. לא יודע למה, אבל איכשהו הייתה תחושה שמשהו טוב יקרה בסוף אותו היום. שיהיה טוב.
משום מה, אני לפחות חושב שלאנשים היום יש איזו תחושת אופוריה, הפי אנד כזה, כאילו שהכל יהיה בסדר וכולם יחיו בשלום ובסבבה, ממש כמו בסרטים. אז אנשים יגידו שידעו ששני החטופים כבר מתים, ידענו, אבל אני לא חושב שאף אחד ממש הפנים את זה.
העיתונות הלבנונית הודיעה בעצמה משהו על חייל אחד מת והשני שלא ידוע מצבו. אז למה ציפיתם?
למה בכלל ציפיתם מהיום הזה?
רבאק, זה היה כל כך צפוי, ועם זאת, כל כך קשה, אפילו למי שראה בדיוק מה הולך לקרות. אז נתנו את קלף המיקוח, שישב אצלנו בחוסר מעש במשך 30 שנה ועוד 4 אנשים חיים, ועוד 199 גופות. וקיבלנו בתמורה 2.
מתמטיקה פשוטה נותנת שעבור כל גופה של חייל שלנו - נצטרך לתת 99.5 גופות + 2.5 מחבלים. יחס נהדר.
אבל משהו ביום הזה כן עורר בי משהו, אני חושב שביום הזה, אולי יותר מאשר כל יום אחר בתקופה האחרונה, הרגשתי את עם ישראל ביחד, צופים באותם התמונות, שומעים את אותם הדיווחים, חושבים, מתווכחים והכל סביב הארוע הזה.
יש מעט מאוד ארועים שיכולים, לדעתי להביא כזו תגובה, מרביתם רעים - פיגועים, אסונות וכדומה.
ביום שכזה, משום מה, אני מרגיש שכחייל בצבא ההגנה למדינה שלנו, יש לי גב מסויים, אני יודע שלא ישכחו אותי ולמרות שאולי רוב הציבור לא יחשוב שזה שווה, כנראה שיעשו ויתורים כואבים בשבילי. יש הרגשה שכל המלחמה האחרונה, שבה גם אני איבדתי מישהו מאוד קרוב אלי, הייתה לחינם.
אני לא חושב כך. בואו נקווה שיקרו רק דברים טובים עכשיו.

איתי חוץ מזה - בגדול - הכל בסדר סיימתי את המחזור הראשון שלי.
מוזר, אבל לא הרגשתי ממש כשהוא נגמר, אני יותר מידי במחשבות קדימה, מה יקרה עכשיו, מי יהיה בסגל במחזור הבא, מה לעשות ברגילה.
דווקא אחרי השבירת דיסטנס והכל, חיילים באו אלי ואמרו כמה הייתי טוב, כאילו, דברים טובים שעשיתי כשאחרים עשו פחות ודאגו פחות והשקיעו פחות.
גורם לי להרגיש טוב.
בדרך גם סיימתי את הריתוק שהיה לי, משהו כמו 25 יום בבסיס. כיף גדול.
עכשיו רגילה, קניתי משקפי שמש היום, הגדלתי איזה 6 צילומים שאני אתלה בבית. למדתי איך לעשות טיפול 50 אלף לגיטרה, היום אני בסינמה סיטי באולם VIP, צילמתי, ניגנתי, בזבזתי. רגילה כמו שהיא צריכה להיות

הצדק השתחרר

אני לא חושב שאני המפקד האידאלי, אני עושה עבודה לא רעה בכלל, אבל יש ים של דברים איפה כדאי להשתפר...
מה שמצחיק, שיש לנו סוציומטרי אמצע - מין מבחן כזה שבו שואלים על כל מפקד ומפקד, כמה רוצה להיות איתו בצוות, איך הוא מבחינה ערכית, איך הוא בדמות המפקד והכל.
אני קיבלתי ציונים ממש טובים - למשל, קיבלתי ציון של 5.2 או משהו כזה ב'אני רוצה להיות חייל של המפקד גיא' (בסולם של 1-7)... שזה מפתיע למפק"צים (מפקדי צוותים) במחזור הראשון שלהם.
עוד 3 שבועות מסיימים מחזור, אני כבר מחכה לחופש של אחרי ותחילת מחזור הבא.
למרות שבו, כנראה, אני אצטרך להיות הדוגמה למפק"צים הצעירים יותר, ות'כלס, אני ממש לא חושב שאני זה מישהו לקחת ממנו דוגמה...

מה שני מרגישה כלפי? אני בספק שיש משהו רומנטי, אני לא מרגיש את זה בא ממנה. מה שכן, היא נפרדה מחבר שלה ונמצאת בתקופה די בודדה בחיים, אני בכלל בתקופה בודדה שנמשכת בריב שלי עם כולם...
אני באמת מרגיש סבבה כשאני מקבל טלפון שאומר 'גיא, מה אתה עושה? יאללה בוא אלי... נשב, נדבר...'
מזמן לא היה לי משהו כזה, תמיד אני הייתי צריך ליזום.
לא יודע... אני צריך ללמוד איך להתחיל. איך להתגבר על הפחד הזה... לא יודע אפילו איפה להתחיל....
אני דווקא מבקש מכולם שיכירו לי מישהי. זה הרבה יותר קל, לדעת שאני מחפש וגם היא מחפשת... ועדיין אף אחד לא עשה את

זה...היום זה היום הכי ארוך בשנה... ולי, זה היה סתם יום, אפילו יום רגיל יותר מהרגיל, מבוזבז.צריך לעשות משהו עם החיים שלי.

משהו ממש חמוד ששמעתי היום
הצדק השתחרר, ההיגיון יצא על נפשי והיאוש חתם קבעשיהיה שבוע טוב לכולנו

צילום, תמונה

מבט חטוף, מסתכלים וישר מסיטים את המבט. מהשנייה הזאת כבר יש לכם בראש איזו הרגשה.

תמונה אחת שווה אלף מילים, אומר המשפט הידוע. אבל האמת היא בדיוק הפוכה, אם תקטלגו כל תמונה, תנסו לשייך לה מילים שמתארות את ההרגשה שלכם ממנה. תראו שיש למילה אחת הרבה יותר תמונות מאשר מילים לתמונה אחת...

באמצעות הצילום, הצלם לא רוצה להראות לכם משהו, הוא רוצה לגרום לכם להרגיש, הוא רוצה שתחושו באמצעות העיניים והדימיון, איזשהו רגש - אהבה, בדידות, כעס, חמלה, תשוקה, אהדה, שנאה, אגרסיה, אדישות, כאב.

מצחיק לחשוב שהזכרונות שלנו, ברובם, הם כוללים תמונות, צילומים, סרטים ופחות קול וריח והחושים האחרים, נזכור בקלות רבה יותר את המבט על פניה של אמא כשלכלכנו את מפת השולחן הלבנה בגיל 5 ולא את ריח הוורדים מגן הוורדים בו התנשקנו לראשונה.

הצלם יוצר עם הצופה שפה משותפת, שמשתנה מצופה לצופה, בה הוא מנסה להעביר לו איזושהי הרגשה. ברגע הצילום הצלם לא יודע מה תהיה תגובת הצופים, איך יבחרו לראות את מה שצילם.

לא מעט פעמים הצופה מאבד כל קשר לרעיון המקורי ופשוט בוחר לראות את הצילום בדרך שלו, תוך איבוד כל קשר לכוונת המשורר, הצלם. בשפה הזו, שהצלם יוצר, מדברים דרך תמונה אחת, צילום, הצופה והצלם, מנסים להבין זה את זה. ללמוד. לראות.

צלמו, נצרו את הרגעים היפים יותר והיפים פחות של חייכם, כי החיים יפים, גם לאלה שאינם ברי מזל.

צלמו, כדי לא לשכוח, גם אם זה בעיניכם בלבד.

צלמו, כדי לזכור ולהרגיש ולחשוב ולחיות

אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה - אני מאמין שכולם מכירים את המשפט הזה, יצא לי לחשוב היום... על פאן אחר שלו, על ההתחלה... אמור לי מי חבריך, למה לא להגיד 'אפשר להסיק ממי שחבריך, מי אתה' או משהו כזה... אז פה נכנסת לדעתי, האמת של המשפט, הרבה ממך מתבטא בחברים שלך, האנשים שאתה רואה כחברים ולא כסתם אנשים, גם אם בעין מבחוץ תבחן ותראה שאולי לא כל מי שאתה סופר כחברים שלך, הם באמת כאלה, ולהפך. אולי אתה בכלל לא רואה טוב, ויש לך המו חברים שאתה לא מכיר...ואולי אני מנסה למצוא משהו עמוק במשהו שטחי לאללה.

- יודן, מה הייתי עושה בלעדיך?
- אם לומר לך את האמת, לא היית עושה כלום
- זה למה אני מת עליך
שיחה של פרידה בסוף ערב שישי עם חברים מהצב

אתמול היה טוב

אז אתמול היה רגיל
חזרתי מהצבא, אחרי שבוע די קשה, שהסתיים בחמשוש לכל הטירונים - לפני האבט"ש של שבוע הבא.


איך אתה מרגיש? אני שואל את עצמי.
טוב? לא
רע? ממש לא
אני חושב שהבום שבו הכל קרה דווקא גרר דברים טובים, הרבה אגרסיות שהיו מוחבאות היטב מתחת לבטן, מאחורי הלב יצאו פתאוםפתאום אין לי בעיה רצינית להגיד - החברים שלי, החברים שהיו לי, התייחסו אלי כמו חרא... ולא להרגיש שאני מכפיש מישהו. אולי, אולי יבוא יום ומישהו ילמד מזה משהו. אולי אני אשתנה ואוותר.אבל בינתיים זה עושה לי דווקא טוב, הרבה חברים ישנים שנטשתי ולא השקעתי פתאום נראים כמו השקעה ופוטנציאל מאוד כדאי וטוב.בכלל, זה גורם לך להסתכל על ימי חמישי לא כעל משהו מבוזבז אלא על כפוטנציאל גדול.

שבוע הבא אבט"ש, תפוח. לא יודע איך להתייחס לזה.פעם ראשונה שלי בישוב, לבד, אחראי על 10 חיילים, אז סבבה, אני לא שומר, אבל אני דואג לכל פיפס קטן שלהם, לכל צורך, לעובדה שיהיה להם מה לאכול ויהיה להם כיף. וזה תוך שמירה על דיסטנס...

לא טוב לי בתפקיד, אני רוצה משהו יותר רגוע, יותר שעות שינה, יותר מפעיל את הראשהדבר היחיד שהתפקיד הזה כן נתן לי הוא סיפוקמספק לדבר עם חייל שלך שאומר 'הקשב המפקד, אני לא יכול', לדבר איתו על החיים, על הנסיון שלך, על החברים שלך מהטירונות, על הסוללה, על כמה קשה זה דברים אחרים. לגרום לאותו חייל להפתח, לפעמים עד כדי דמעות. חייל בן 18 - 19 עומד מולך ובוכה. וכעבור כמה משפטים, מלא מוטיבציה הוא חוזר ונותן 120% מעצמו.מספק לראות אנשים שלא יכלו לשכב עם נשק - זוחלים וזורקים רימון.מספק לראות אנשים שלא שמו עליך פתאום רוכשים כבוד עצום למה שאתה אומר.קצת נרקסיסטי, אבל מספק

אתמול היה טוב?... ויהיה גם מחר?

האנשים החדשים

יום הזכרון
בשבילי, ממש ממש לא יום של אבל, יום של זכרון, תקומה, רעות, אומץ, כאב.
אני מכיר לפחות חייל אחד שנהרג. במלחמה האחרונה, סשה בונימוביץ' ז"ל (אגב, היה בערב יום הזכרון סרט - מההפקה של עובדה, על הטנק שלו שנפגע, מומלץ מאוד), בן גילי, חבר, בן של חברים של ההורים. לא אבל יש לי בלב כשאני חושב על פניו, הערכה - על עוז, אומץ.
בשבילי, יום הזכרון, זה ה-יום שבו אני מרגיש גאווה ללכת במדים, בעיקר כשאני מגיע לבית הספר, לטקס. אני יודע שאני אומר שלא רציתי להתגייס - ואני עדיין חושב כך, לא בהיבט ההשתמטות שכל כך נפוץ אצלנו, אלא להפך. הייתי רוצה להגיע למצב שבו לא יהיה צורך בצבא ונוכל לחיות כמו כל המדינות היותר מתורבתות - בשלום. זה יום שבו רואים את כולם, מעט מהמשתחררים, מעט מאלה שמחכים לגיוס, מעט מהמורים שעדיין נשארו בבית הספר שאני זוכר והן זוכרות אותי ובעיקר הרבה מכרים, שכבה מעל, שכבה מתחת, מדים לבנים צחורים של חיל הים, בז' של חל האוויר, ירוק של הירוקים. יחידות קרביות, מודיעין, תקשוב, תותחנים, גולני, הנדסה, נח"ל, לוגיסיטקה. הכל ומכולם. וכולם באים ואומרים שלום ומה קורה ומה שלומך ואיך הצבא וכל הזין ומתי אתה משתחרר כבר?
אז ככה עבר יום הזכרון

ובערב, תוכניות אחרות לגמרי, שמחה, כיף, זיקוקים, אורות, אוכל, הופעות, מוזיקה.
ובשבילי זה שוב חזרה למציאות הכואבת.
התחלתי ליישם את רעיון החלפת החברים. לא ניתוק אלא הדחקה. אז מבחינתי עכשיו, לא להתקשר לאותם אלה שמלחתחילה לא מתקשרים אלי.

אז במקור רציתי ללכת לאיחוד של כוורת בהוד השרון - לא יודע כמה איחוד זה היה, אבל גידי גוב ודני סנדרסון יכול לעשות רק טוב. לא יודע למה לא הלכתי בסוף. עצלנות לא מוסברת... התירוצים שלי לעצמי הם - זה רחוק, אני לא יודע איך להגיע, אין לי עם מי ללכת. בקיצור, לא הלכתי בסוף.
החלטתי ללכת לפארק השלולית - מרחק קילומטר מהבית לבמה שם - הופיעה נינט, עידן יניב (כפרה על שניהם), עברי לידר, סינרגיה, משינה. בגדול, תכננתי להתחיל להסתובב ואז לראות את החבר'ה הקבועים, אלה שאני לא ממש סובל כבר.
אז התחלתי להסתובב, שניים שלושה חברים מהכיתה בביצפר, "איך בצבא?", "למה קבע?" וכו'. אח"כ פגשתי חברים של חבר שלי, שהכרתי פעם דרכו, רק שמזמן לא ראיתי אותם. אז פשוט נשארתי איתם כל הערב.לומר את האמת. ממש לא הפריע לי. אפילו היה נחמד, לשכוח מכולם, להכיר אנשים יחסית חדשים (חלקם חדשים לגמרי) ולהיות אני - משחורר וחופשי. בלי שום... הפרעות... או משהו.
הם לא יהיו האנשים החדשים שלי, בלי ספק, אבל זה כיף להשתחרר ככה. לפחות לערב אחד.

עוד משהו קטן, היום גיליתי שוב, איזה חברים טובים עשיתי בצבא. מצחיק שאלה החברים מהטירונות שהיו איתי בסוללה. פשוט לגזור ולשמור.שיהיה סופש מהנה לכולם.

ופתאום אתה לבד...

QWERT says:

מממ?

Guy says:

איך היית מרגישה, אם כל החבר'ה שלך היו יוצאים לאיזה מקום ואף אחד לא היה מודיע לך?ו

כשתשאלי למה? יגידו - 'אבל למה לא התקשרת?'

QWERT says:

קקה

Guy says:

אז זאת ההרגשה.

ושוב אני מת לעזוב, לשחרר... להשתחרר... מהם, מהכל, מכל זה... ולמרות שאפילו יש מה ואיך... זה לא קורה... אני לא יודע... מפחד.. אולי... כועס. על כל העולם ואחותו, על החברים שלי, על הסביבה, על כולם ועל אף אחד. בעיקר על עצמי.

אחרי שבוע שנראה כמו נצח, ערב שני שאני עושה לבד בבית. חברים... או שאולי לא...

פתאום אתה לבד... או שאולי לא פתאום...